Holidays   Shabbat   Chabad-houses   Chassidism   Subscribe   Calendar   Links

הלכות שבועות פרק ד

א) מי שנשבע שלא יאכל היום, ואכל פחות מכזית -- פטור: שאין אכילה פחותה מכזית, והרי הוא כאוכל חצי שיעור מנבילות וטריפות וכיוצא בהן. ואם אמר שבועה שלא אוכל דבר זה, ואכלו -- חייב, ואפילו היה הדבר שנשבע עליו זרע חרדל אחד או פחות ממנו. [ב] נשבע שלא יטעום כלום, ואכל כל שהוא -- חייב.

ב) [ג] מי שנשבע שלא יאכל היום, ושתה -- חייב, שהשתייה בכלל אכילה. לפיכך אם אכל, ושתה -- אינו חייב אלא מלקות אחת, אם היה מזיד; או חטאת אחת, אם היה שוגג. [ד] נשבע שלא ישתה היום -- הרי זה מותר לאכול, שאין אכילה בכלל שתייה; וכמה ישתה ויהיה חייב, ייראה לי שאינו חייב עד שישתה רביעית, כשאר האיסורין.

ג) [ה] שבועה שלא אוכל היום, ואכל מינין הרבה, או שבועה שלא אשתה היום, ושתה מיני משקין הרבה -- אינו חייב אלא אחת. ואפילו אמר שבועה שלא אוכל היום בשר ופת וקטנית, ואכל הכול -- אינו חייב אלא אחת; וכולן מצטרפין לכזית.

ד) [ו] שבועה שלא אוכל ושלא אשתה, ואכל ושתה -- חייב שתיים: שהשתייה, בכלל אכילה, והואיל ופירש ואמר ושלא אשתה, גילה דעתו שלא כלל השתייה בכלל האכילה -- ונמצא כנשבע על זה בפני עצמו, ועל זה בפני עצמו; ולפיכך חייב שתיים.

ה) [ז] וכן האומר שבועה שלא אוכל פת חיטין ופת שעורין ופת כוסמין, ואכלן -- חייב על כל אחת ואחת: שלא אמר פת ופת ופת, אלא לחלק ולחייב על כל אחת.

ו) [ח] היה חברו מסרב בו לאכול אצלו ואמר לו, בוא ושתה עימי יין וחלב ודבש, ואמר שבועה שאיני שותה יין וחלב ודבש -- חייב על כל אחד ואחד בפני עצמו: שהיה לו לומר שבועה שאיני שותה כלום, או מה שאמרת; ומשחזר ופרט, גילה דעתו שחייב עצמו בשבועה על כל מין ומין בפני עצמו.

ז) לפיכך אין מצטרפין זה עם זה, ואינו חייב עד שיאכל כשיעור ממין אחד: הואיל והן חלוקין לחטאות, הרי הן כחלב ודם, שאינן מצטרפין לכזית, כמו שנתבאר בהלכות מאכלות אסורות.

ח) [ט] שבועה שלא אוכל כיכר זו, או שלא אוכל אותה -- כיון שאכל ממנה כזית, חייב; שבועה שלא אוכלנה -- אינו חייב עד שיאכל את כולה. אמר שבועה שלא אוכל כיכר זו, שבועה שלא אוכלנה, ואכלה -- אינו חייב אלא אחת.

ט) [י] וכן אם אמר שבועה שלא אוכל היום, וחזר ונשבע על הכיכר שלא יאכלנה, ואכלה כולה באותו היום -- אינו חייב אלא אחת. וכן כל כיוצא בזה, שאין שבועה חלה על שבועה.

י) אבל אם נשבע על הכיכר שלא יאכלנה, וחזר ונשבע שנייה שלא יאכל כלום, או שלא יאכל כיכר זו, ואכלה כולה -- חייב שתיים: שבשעה שנשבע בתחילה שלא יאכלנה, אינו חייב עד שיאכל כולה; וכשחזר ונשבע שלא יאכל, או שלא יאכל אותה -- משיאכל ממנה כזית יתחייב, וכשיאכל כולה יתחייב בשבועה ראשונה.

יא) שבועה שלא אוכל תאנים, וחזר ונשבע על התאנים ועל הענבים -- חייב על התאנים שתיים: שהרי כלל התאנים שנאסרו בשבועה ראשונה עם הענבים שהיו מותרין, ומתוך שחלה שבועה שנייה על הענבים חלה על התאנים, ונתחייב בשתי שבועות, כמו שביארנו בהלכות מאכלות אסורות.

יב) שבועה שלא אוכל שמונה, שבועה שלא אוכל תשעה, שבועה שלא אוכל עשרה -- בין שאכל שמונה בין שאכל תשעה בין שאכל עשרה, אינו חייב אלא אחת.

יג) שבועה שלא אוכל עשרה, שבועה שלא אוכל תשעה, שבועה שלא אוכל שמונה -- אם אכל עשרה, חייב שלוש: על כל שבועה ושבועה אחת. וכן אם אכל תשעה, חייב שתיים; אכל שמונה, חייב אחת.

יד) שבועה שלא אוכל תאנים, וחזר ונשבע שלא יאכל תאנים וענבים כאחד, ושגג ואכל תאנים, והפריש קרבן, ואחר כך שגג ואכל ענבים -- אינו חייב על הענבים: מפני שהן כחצי שיעור, ואין מביאין קרבן על חצי שיעור.

טו) וכן הנשבע שלא יאכל עשר, וחזר ונשבע שלא יאכל עשר ותשע, ואכל עשר והפריש קרבן, וחזר ושגג ואכל תשע -- הרי זה כחצי שיעור, ואין מביאין קרבן על חצי שיעור: שעניין שבועה אחרונה, שלא יאכל תשע עשרה.

טז) שבועה שלא אוכל כיכר זו הגדולה, אם אכלתי כיכר זו הקטנה, ושכח תנאי זה בעת שאכל הקטנה, ואכל אחר כך הגדולה במזיד -- חייב; [יז] אכל את הקטנה והוא זוכר התנאי, ויודע שבאכילתה תיאסר הגדולה, ושכח ואכל את הגדולה וכמדומה לו שעדיין לא נאסרה -- פטור. אכל שתיהן בשגגה, פטור; שתיהן במזיד, בין שאכל הגדולה בתחילה בין באחרונה -- חייב.

יז) [יח] וכן אם תלין זו בזו, ונשבע ואמר שבועה שלא אוכל אחת מהן, אם אכלתי האחרת, ושכח התנאי ואכל אחת מהן, ואכל השנייה בזדון -- חייב; [יט] הראשונה בזדון, והשנייה בשגגה -- פטור. שתיהן בשגגה, פטור; שתיהן בזדון, חייב.

יח) [כ] שבועה שאוכל כיכר זו היום, ועבר היום ולא אכלה -- בשוגג, מביא קרבן עולה ויורד; במזיד, אינו לוקה -- שהרי לא עשה מעשה, ואף על פי שעבר על שבועת שקר. [כא] ומפני מה לוקה אם נשבע שאכל והוא לא אכל, או שלא אכל והוא אכל, אף על פי שלא עשה מעשה -- מפני שמעת שבועתו, נשבע לשקר; אבל אם נשבע שיעשה והוא לא עשה, אינה שבועת שקר משעת שבועה.

יט) [כב] מי שאמר לחברו שבועה שלא אוכל לך, או שבועה שאוכל לך, או שהיה מסרב בו לאכול אצלו והוא נמנע, ונשבע ואמר שבועה שאוכל לך, וכן האומר לא שבועה לא אוכל לך -- כל אלו אסורין, והרי נשבע שלא יאכל אצלו; ואם אמר כל הלשונות האלו, ועבר ואכל -- אינו חייב אלא אחת.

---

הלכות שבועות פרק ה

א) מי שנשבע שזרק איש פלוני צרור לים, והוא לא זרק, או שלא זרק, והוא זרק -- הרי זה חייב בשבועת ביטוי: ואף על פי שאינו בלהבא, שהרי אינו יכול להישבע שיזרוק ושלא יזרוק איש פלוני. וכל מי שנשבע על אחרים שיעשו כך וכך, או לא יעשו, אפילו היו בניו או אשתו -- אינו חייב בשבועת ביטוי, שהרי אין בידו לא לקיים ולא לבטל; ומכין אותו מכת מרדות -- שהרי אין בידו לקיים שבועה זו, ונמצא גורם לשבועת שוא.

ב) ולמה אינו לוקה משום שבועת שוא -- שהרי אפשר לאותן אחרים שישמעו ממנו ותתקיים שבועתו, ונמצא כשמתרין בו בעת שנשבע התראת ספק, שאין לוקין עליה אלא אם היה לאו שבה מפורש, כמו שיתבאר בהלכות סנהדרין.

ג) ואין אותן אחרים נזקקין לקיים דברי זה הנשבע, אלא אם כן ענו אמן כמו שביארנו. [ג] ואם קיימו דבריו -- הרי אלו משובחין, שלא הרגילו להוציא שבועה לשוא.

ד) במה דברים אמורים, בשנשבע על דבר שאינו ברשותו, כגון שנשבע ראובן על שמעון שלא ילך בסחורה או שלא יאכל בשר, וכיוצא בזה; אבל אם נשבע ראובן שלא ייכנס שמעון בביתו, ושלא ייהנה מנכסיו, ועבר שמעון ונכנס לביתו של ראובן, ונהנה מנכסיו שלא מדעת ראובן -- ראובן פטור, שהרי הוא אנוס; ושמעון חייב, שעבר על דבר האסור לו לעשותו -- שלא נשבע זה אלא על דבר שהוא ברשותו. וכן כל כיוצא בזה.

ה) שבועה שלא אוכל, ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה, ושתה משקין שאינן ראויין לשתייה -- פטור; אכל דברים האסורין מן התורה באכילה, כגון שאכל כזית נבילות וטריפות שקצים ורמשים -- פטור משום שבועת ביטוי.

ו) שבועה שאוכל, ואכל אוכלין שאינן ראויין לאכילה, ושתה משקין שאינן ראויין לשתייה, או שאכל נבילות וטריפות וכיוצא בהן -- פטור משבועת ביטוי, שהרי יצא ידי אכילה: מאחר שהן חשובין אצלו, אכילתן שמה אכילה.

ז) [ו] שבועה שלא אכלתי, והוא אכל דברים שאינן ראויין לאכילה, או נבילות וטריפות -- חייב, שאכילתן שמה אכילה: שכבר הן חשובין אצלו, שהרי אכלן. אבל להבא שנשבע שלא יאכל, ונקרה נקרה ואכלם -- אינה אכילה, כמו שביארנו.

ח) [ז] שבועה שלא אוכל כל שהוא מנבילות וטריפות, ואכל פחות מכזית -- חייב בשבועה, שהרי אינו מושבע על חצי שיעור מהר סיניי. [ח] שבועה שאוכל פחות מכזית נבילה וטריפה, חייב בשבועת.

ט) שבועה שלא אוכל עפר וכיוצא בו מדברים שאינן ראויין לאכילה -- אם אכל כזית, חייב; אכל פחות מכזית, הרי זה ספק -- שמא יתחייב בכל שהוא, מפני שאין זה דרכו לאכילה כדי להצריכו שיעור. [ט] וכן הנשבע שלא לאכול חרצן, ואכל ממנו פחות מכזית -- הרי זה ספק. היה הנשבע נזיר שהוא אסור בחרצן בכזית, ואכל ממנו פחות מכזית -- אינו חייב בשבועת ביטוי: שהרי אין דעתו בשבועתו אלא על כזית שהוא מושבע עליו, ואין שבועה חלה עליו. לפיכך אם פירש ואמר, שבועה שלא אוכל חרצן אחד, ואכלו -- חייב.

י) שבועה שלא אוכל תמרים ונבילות וטריפות, ואכל כזית נבילה או טריפה -- חייב אף משום שבועת ביטוי: שהרי כלל דברים האסורין, עם דברים המותרין, ומתוך שחלה שבועה על התמרים, חלה על דברים האסורים כמו שביארנו.

יא) אבל אם נשבע שלא יאכל נבילה וטריפה וכיוצא בהן, בין אכל בין לא אכל -- אין כאן חיוב שבועה כלל, לא שבועת ביטוי ולא שבועת שוא. [יב] נשבע שיאכל נבילה וטריפה וכיוצא בהן מאיסורי תורה -- הרי זה לוקה משום שבועת שוא, בין אכל בין לא אכל.

יב) [יג] שבועה שאוכל כיכר זו, שבועה שלא אוכלנה -- השנייה שבועת שוא, שהרי מצוה עליו לאוכלה; ולוקה על שבועה שנייה, בין אכל בין לא אכל. ואם לא אכלה, חייב אף בשבועת ביטוי.

יג) [יד] שבועה שלא אוכל כיכר זו, שבועה שאוכלנה -- השנייה שבועת שוא, שהרי זו אסורה עליו לאוכלה; ולוקה על שבועה שנייה זו, בין אכלה בין לא אכלה. ואם אכלה, לוקה אף משום שבועת ביטוי.

יד) וכן כל הנשבע לבטל את המצוה, ולא ביטל -- פטור משבועת ביטוי, ולוקה משום שבועת שוא; ועושה המצוה שנשבע לבטלה. [טו] כיצד, כגון שנשבע שלא יעשה סוכה, ושלא ילבוש תפילין, ושלא ייתן צדקה. וכן הנשבע לחברו שלא אעיד לך עדות זו שאני יודעה, או שלא אעיד לך אם אדע לך עדות -- הרי זה לוקה משום שבועת שוא, מפני שהוא מצווה להעיד; וכן האומר לחברו שבועה שלא אדע לך עדות -- הרי זו שבועת שוא, שאין בידו שלא יידע לו עדות. וכן כל כיוצא בזה.

טו) [טז] נשבע לקיים את המצוה, ולא קיים -- פטור משבועת ביטוי. כיצד, כגון שנשבע שיעשה לולב או סוכה, או שייתן צדקה לעני, או שיעיד לו אם יידע לו עדות, ולא עשה ולא נתן -- הרי זה פטור משום שבועת ביטוי: שאין שבועת ביטוי חלה אלא על דברי הרשות, שאם רצה עושה ואם רצה אינו עושה, שנאמר "להרע או להיטיב" (ויקרא ה,ד). לפיכך כל הנשבע להרע לאחרים, פטור משבועת ביטוי: כגון שנשבע שיכה פלוני, או יקללנו, או יגזול ממונו, או ימסרנו ביד אנס -- מפני שהוא מצווה שלא לעשות. וייראה לי, שהוא לוקה משום שבועת שוא.

טז) [יז] נשבע להרע לעצמו, כגון שנשבע שיחבול בעצמו -- אף על פי שאינו רשאי, שבועה חלה עליו; ואם לא הרע לעצמו, חייב משום שבועת ביטוי. נשבע להיטיב לאחרים הטבה שבידו לעשותה, כגון שידבר עליו לשלטון, או יכבדנו -- שבועה חלה עליו; ואם עבר ולא עשה, חייב משום שבועת ביטוי.

יז) [יח] נשבע שלא יאכל מצה שנה או שתיים -- הרי זה אסור לאכול מצה בלילי הפסח; ואם אכל, חייב משום שבועת ביטוי. ואין זו שבועת שוא -- שהרי לא נשבע שלא יאכל מצה בלילי הפסח, אלא כלל עיתים שאכילת מצה בהם רשות עם עת שאכילת מצה בו מצוה, ומתוך שחלה שבועה על שאר הימים, חלה על לילי הפסח. וכן כל כיוצא בזה, כגון שנשבע שלא יישב בצל סוכה לעולם, או שלא יעלה עליו בגד שנה או שתיים.

יח) [יט] נשבע שהניח תפילין היום, או לא הניח, שנתעטף פלוני בציצית, או לא נתעטף -- הרי זו שבועת ביטוי לשעבר: שזה מגיד דבר שנעשה, ולא נשבע על המצוה לא לקיימה ולא לבטלה.

יט) [כ] נשבע שלא יישן שלושה ימים, או שלא יאכל כלום שבעת ימים, וכיוצא בזה שהיא שבועת שוא -- אין אומרין יעור זה עד שיצטער, ויצום עד שיצטער, ולא יהיה בו כוח לסבול, ואחר כך יאכל או יישן; אלא מלקין אותו מיד משום שבועת שוא, ויישן ויאכל בכל עת שירצה.

כ) [כא] נשבע שראה גמל פורח באוויר, אמרו לו, היאך נשבעת לשוא, ואמר, עוף גדול ראיתי ומגודלו קראתיו גמל, וכך היה בדעתי -- אין זה כלום, שאין כל אדם קוראין גמל אלא לגמל, ובטילה דעתו אצל כל אדם; ולוקה. וכן כל כיוצא בזה.

כא) [כב] דבר ידוע אצל החכמים בעלי שכל ומדע, שהשמש גדולה מן הארץ מאה ושבעים פעמים. נשבע אחד מן העם שהשמש גדולה מן הארץ, אינו לוקה משום שבועת שוא -- שאף על פי שהדבר כן הוא, אין דבר זה גלוי וידוע לכל העם אלא לגדולי הנבונים בלבד; ואינו חייב אלא אם כן נשבע על דבר שגלוי וידוע לשלושה בני אדם משאר העם, כגון איש שהוא איש ואבן שהוא אבן.

כב) וכן אם נשבע שהשמש קטנה מן הארץ, אינו לוקה -- ואף על פי שאין הדבר כן: מפני שאין זה ידוע לכל אדם, ואינו כמי שנשבע על האיש שהוא אישה -- שהרי לא נשבע אלא על ראיית עיניו, שהרי הוא רואה אותה קטנה. וכן כל כיוצא בזה מדברי חשבון תקופות מזלות וגימטריאות, וכיוצא בהן מדברי חכמה שאינן ניכרין אלא לאנשים אחדים.

---

הלכות שבועות פרק ו

א) מי שנשבע שבועת ביטוי, וניחם על שבועתו, וראה שהוא מצטער אם קיים שבועה זו, ונהפכה דעתו לדעת אחרת, או שנולד לו דבר שלא היה בדעתו בשעת השבועה, וניחם בגללו -- הרי זה נשאל לחכם אחד, או לשלושה הדיוטות במקום שאין שם חכם, ומתירין לו שבועתו; ויהיה מותר לעשות דבר שנשבע שלא לעשותו, או שלא לעשות דבר שנשבע לעשותו. וזה הוא הנקרא היתר שבועות; [ב] ודבר זה, אין לו עיקר כלל בתורה שבכתב.

ב) אלא כך למדו ממשה רבנו מפי הקבלה, שזה הכתוב "לא יחל דברו" (במדבר ל,ג), שלא יחל דברו הוא בעצמו, דרך קלות ראש בשאט בנפש כעניין שנאמר "וחיללת את שם אלוהיך" (ויקרא יט,יב); אבל אם ניחם וחזר בו, חכם מתיר לו. [ג] ואין אדם יכול להתיר שבועת עצמו. ואין אדם רשאי להתיר שבועה או נדר, במקום שיש גדול ממנו בחכמה; ובמקום שיש בו רבו, אסור לו להתיר אלא מדעת רבו.

ג) [ד] זה שנשבע -- הוא שיבוא לפני החכם להתיר לו, בין איש בין אישה; ואינו עושה שליח להישאל לו על נדרו. והבעל נעשה שליח לחרטת אשתו, ומתירין לה -- ובלבד שיהיו השלושה מקובצים; אבל לא יקבץ אותם להתיר לה לכתחילה, ואינו נעשה שליח להתיר נדר לאשתו.

ד) [ה] כיצד מתירין, יבוא הנשבע לחכם המובהק, או לשלושה הדיוטות אם אין שם מומחה; ואומר, אני נשבעתי על כך וכך וניחמתי, ואילו הייתי יודע שאני מצטער בדבר זה עד כה או שיארע לי כך וכך, לא הייתי נשבע, ואילו הייתה דעתי בעת השבועה כמו עתה, לא הייתי נשבע. והחכם או גדול השלושה אומר לו, וכבר ניחמת, והוא אומר לו, הן; חוזר ואומר לו, שרוי לך, או מותר לך, או מחול לך, וכל כיוצא בעניין זה בכל לשון.

ה) אבל אם אמר לו, מופר לך, או נעקרה שבועתך, וכל כיוצא בעניין זה -- לא אמר כלום: שאין מפר אלא הבעל או האב, אבל החכם אינו אומר אלא לשון היתר ומחילה.

ו) הקרובים כשרים להתיר נדרים ושבועות, ומתירין בלילה ומעומד -- שאין ההיתר הזה דין. לפיכך נשאלין לשבועות ונדרים בשבת, אם היו לצורך השבת, כגון שיתירו לו שבועתו, כדי שיאכל וישתה היום; ואפילו היה לו פנאי להתיר שבועתו או נדרו מערב שבת, הרי זה מתיר בשבת, הואיל והוא לצורך השבת.

ז) ראובן שהשביע לשמעון וענה אמן, או קיבל השבועה, וניחם שמעון על שבועתו, ונשאל עליה -- אין מתירין לו, אלא בפני ראובן שהשביעו. וכן אם נשבע ראובן או נדר שלא ייהנה בשמעון, או שלא ייהנה שמעון בו, וניחם, ונשאל לחכם -- אין מתירין לו, אלא בפני שמעון שנדר ממנו הנאה; ואפילו היה שמעון קטן או גוי, אין מתירין לו אלא בפניו -- כדי שיידע הנידר שהתיר זה נדרו או שבועתו, ולפיכך ייהנה לו.

ח) אחד הנשבע בינו לבין עצמו, ואחד הנשבע ברבים, ואפילו נשבע בשם המיוחד, בה' אלוהי ישראל, וניחם -- הרי זה נשאל על שבועתו, ומתירין לו; נשבע על דעת רבים, או שנדר על דעת רבים -- אין מתירין לו לעולם, אלא לדבר מצוה.

ט) כיצד, נשבע ותלה שבועתו בדעת רבים שלא ייהנה בפלוני לעולם, והוצרכו בני אותה העיר ללמוד תורה, או למי שימול את בניהם, או שיזבח להם, ולא נמצא אלא זה בלבד -- הרי זה נשאל לחכם או לשלושה הדיוטות, ומתירין לו שבועתו, ועושה להן מצוות אלו, ונוטל שכרו מאותם האנשים שנשבע שלא ייהנה מהם.

י) מי שנשבע, לא ניחם על שבועתו, ובא לבית דין לקיים שבועתו -- אם ראו הדיינין שהיתר שבועה זו גורם למצוה ולשלום בין איש לאשתו, בין אדם לחברו, ושקיום שבועה זו גורם לעבירה, ולקטטה -- פותחין לו פתח, ונושאין ונותנין עימו בדבר, ומודיעין לו דברים שגורמת שבועתו, עד שיתנחם: אם ניחם בדבריהם, מתירין לו; ואם לא ניחם ועמד במרייו, הרי זה יקיים שבועתו.

יא) כיצד, נשבע שיגרש את אשתו, או שלא ייהנה ישראל מנכסיו, או שלא יאכל בשר ושלא ישתה יין שלושים יום, וכיוצא בזה -- אומרין לו, בני, אם תגרש את אשתך, אתה מוציא לעז על בניך, ואומרים העם מפני מה נתגרשה אימן של אלו, ולמחר קוראין להם בני גרושה; ושמא תינשא לאחר, ואי אתה יכול להחזירה; וכיוצא בדברים אלו.

יב) וכן זה שנשבעת שלא ייהנה ישראל מנכסיך -- למחר יצטרך זה ותהיה עובר על "וחי אחיך, עימך" (ויקרא כה,לו), "והחזקת בו" (ויקרא כה,לה), "פתוח תפתח" (דברים טו,יא), וכיוצא בהן. וזה שנשבעת שלא תאכל בשר ושלא תשתה יין שלושים יום -- הרי אתה פוגע ברגל, ומבטל שמחת יום טוב ועונג שבת. אם אמר, אילו הייתי יודע זה, לא הייתי נשבע -- מתירין לו; ואם אמר, אף על פי כן לא ניחמתי, ורוצה אני בכל זה -- אין מתירין לו.

יג) [יב] אין פותחין בנולד. כיצד, נשבע שלא ייהנה בפלוני, ונעשה סופר העיר -- הואיל ולא ניחם על שבועתו, אין פותחין לו בדבר זה; ואפילו אמר הוא מעצמו, אילו הייתי יודע, לא הייתי נשבע -- אין מתירין לו: הואיל ועדיין לא ניחם, אלא רצונו שלא ייהנה לו ושלא ייעשה זה סופר. אבל אם ניחם הוא מעצמו מפני הנולד, ונהפכה דעתו -- מתירין לו. וכן כל כיוצא בזה.

יד) [יג] מי שנשבע על דבר, ונשבע שלא יתיר שבועה זו, וניחם -- הרי זה נשאל על השבועה האחרונה תחילה, שנשבע שלא יתיר; ואחר כך יישאל על הראשונה.

טו) [יד] נשבע שלא ידבר עם פלוני, ונשבע אחר כך שאם יישאל על שבועה זו ויתירה, יהיה אסור לשתות יין לעולם, וניחם -- הרי זה נשאל על השבועה הראשונה, ומתירה; ואחר כך יישאל על השנייה: שאין מתירין נדר או שבועה, שעדיין לא חלו. לפיכך אם היה עומד בניסן, ונשבע שלא יאכל בשר שלושים יום מראש חדש אייר, וניחם -- אינו נשאל, עד שייכנס אייר.

טז) [טו] נשבע שלא ייהנה לפלוני, ושלא ייהנה לחכם שיישאל לו על שבועה זו -- נשאל על הראשונה, ואחר כך יישאל על השנייה. [טז] נשבע שלא ייהנה לפלוני, והרי הוא נזיר אם יישאל על שבועה זו -- יישאל על שבועתו תחילה, ואחר כך על נזירותו. וכן כל כיוצא בזה.

יז) שבועה שלא אוכל היום, שבועה שלא אוכל היום, שבועה שלא אוכל היום, או שאמר על כיכר זו, שבועה שלא אוכלנה, שבועה שלא אוכלנה, שבועה שלא אוכלנה, ונשאל על שבועה ראשונה והותרה -- הרי זה חייב משום שבועה שנייה; וכן אם נשאל על השנייה, חייב משום שלישית. נשאל על השלישית בלבד, חייב משום ראשונה ושנייה; נשאל על השנייה, חייב משום ראשונה. אם כן מפני מה אמרו, אין שבועה חלה על שבועה -- שאם לא נשאל ואכלה, אינו חייב אלא אחת, כמו שביארנו.

יח) מי שנשבע שבועת ביטוי להבא, ושקר בשבועתו, כגון שנשבע שלא יאכל פת זו ואכלה, ואחר שאכלה קודם שיביא קרבנו אם היה שוגג, או קודם שילקה אם היה מזיד, ניחם ונשאל לחכם, והתירה לו -- הרי זה פטור מן הקרבן, או מן המלקות; ולא עוד אלא אפילו כפתוהו ללקות, ונשאל והתירו לו קודם שיתחילו להלקותו -- הרי זה פטור.